החלטה בתיק ת"א 65730/04

המשיבה הגישה תביעה כספית כנגד המבקשים, הם הנתבעים 1 - 3, 5 ו- 6 ונתבע נוסף (הנתבע מס' 4), בה עתרה לחיובם לשלם לה סך של 979,691 ש"ח.

הנתבעת 1 היא חברה פרטית (להלן: "הנתבעת"). התובעת מחזיקה ב- 3,749 ממניותיה של הנתבעת 1, ואילו המבקשים, יחד עם הנתבע מס' 4 הנם יתר בעלי המניות בנתבעת. בתמצית, מתייחסת התובענה להפרת הסכם, אשר נחתם ביום 29.9.91, בין בן זוגה של התובעת, מר משה דקר ז"ל (להלן יכונה גם "המנוח") לבין הנתבעים 2-3, המסדיר את אופן החזרת הלוואת הבעלים שנתנה התובעת לנתבעת, בין השנים 1982 ל- 1987 (להלן: "ההסכם"). הסכם זה נחתם, כנטען בכתב התביעה, בהסכמת התובעת.

על פי הנטען בכתב התביעה לא שולמו לתובעת מלוא ההחזרי התשלומים כפי שהוסכמו. כך, עד למותו של מר משה דקר, שולמו, באופן לא סדיר, החזרים חלקיים ואילו ממועד פטירתו  (22.11.03) חדלו הנתבעים כליל מלהעביר את החזרי ההלוואה החודשיים. אוסיף ואציין, כי הנתבעים מספר 2-6 נתבעים מכוח היותם בעלי מניות ודירקטורים בנתבעת, בגין אי קיום התחייבויותיהם ובגין היותם הגורמים להפרת התחייבותה של הנתבעת על פי ההסכם. 

בכתב הגנתם, כפרו המבקשים בטענות המשיבה. בין היתר, הם טענו לדחיית התביעה מפאת התיישנותה וחילופין לסילוקה על הסף בהעדר יריבות ועילה. במקביל עתרו לסילוק על הסף.

התיישנות

עמדת המבקשים היא, כי הואיל וכתב התביעה הוגש ביום 19.10.2004, הרי שכל עילות התביעה המתייחסות לחיובים שמועד חיובם הגיע לפני יום 19.10.97, התיישנו. לטענתם, "בבסיס התביעה בתיק זה עומדת טענה להפרה של הוראות סעיף 3(1) להסכם המחייב... ביצוע תשלומים לתובעת ולמנוח בסכום חודשי ... כל מחדל מלשלם סכום חודשי כאמור מקים עילת תביעה (נטענת) עצמאית ונפרדת, במועד שבו צריך היה לבצע כל תשלום כאמור" 

חוק ההתיישנות קובע בסעיפים 5 ו- 6, כי תקופת ההתיישנות של תובענה אזרחית היא 7 שנים, מהמועד שבו נולדה עילת התובענה.

כדי לדעת אם התיישנה התביעה, יש לבחון מתי התרחשו העובדות המקימות את עילת התביעה, וזאת על פי האמור בכתב התביעה.

עילת התביעה, במקרה דנן מתבססת על הפרת התחייבות מצד הנתבעים וגרימה להפרת התחייבות של הנתבעת לשאת בהחזרי תשלומי ההלוואה, על פי ההסכם. כמפורט בכתב התביעה, מדובר בהחזרים חודשיים. מכאן נראה כי לפנינו עילת תביעה המתחדשת מדי חודש בחודשו, כאשר כל חודש של אי תשלום ו/או של תשלום חלקי בלבד, מקים עילת תביעה חדשה כלפי המבקשים.

מכאן נגזרת המסקנה, כי בידי המשיבה הזכות, לכאורה, לתבוע בגין התקופה של 7 השנים, אשר קדמו להגשת התביעה, היינו לתקופה שמיום 19.10.97 בעוד שתביעתה המתייחסת לתקופה הקודמת ל- 7 השנים כאמור, התיישנה.

הארכת תקופת ההתיישנות

טוענת המשיבה, כי עד לחודש דצמבר 2003 שילמה הנתבעת תשלומים חלקיים בלבד וכי יש לראות בנתבעת, כמי שביצעה מקצת מן הזכות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, ומכאן שיש להתייחס לכל תשלום שבוצע כהודאה אשר רק ממנו והלאה מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות. להמחשת הדברים צירפה המשיבה טבלה המשקפת את התשלומים ששולמו בפועל אל מול התשלומים, אשר היו אמורים להיות משולמים. לחילופין היא טוענת, כי כל תשלום ששולם, נזקף ויוחס על ידי התובעת ליתרת החוב בגין תשלומים קודמים שלא בוצעו במועדם או במלואם. לפיכך ובהתחשב באמור בסעיף 50 לחוק החוזים, לפיו רשאי הנושה לציין את אופן זקיפת התשלום "בעת התשלום", "התשלום האחרון שבוצע (בחודש דצמבר 2003), מכסה את החוב שאמור היה להיות משולם עד לחודש ינואר 2000. מכאן שיתרת החוב שלא שולמה נכון למועד הגשת התביעה, הינה יתרת חוב שנצברה החל מינואר 2000 ועד אוקטובר 2004 ובגינה אין לדבר כלל על התיישנות".   

סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה".

 בהתאם לכך, ניתן לכאורה, לקבוע, כי בכל הנוגע לתשלומים החלקיים שבוצעו החל מיום 19.10.97, לא התיישנה התביעה. יוצא אם כן, כי בידי המשיבה הזכות לתבוע בגין התקופה שמיום 19.10.97 ובגין התשלומים החלקיים ששולמו החל ממועד זה.

לגבי הנטען לעניין אופן זקיפת התשלום, טענה זו נתקלה בהתנגדות מצדם של המבקשים הגורסים, כי "טענה זו חורגת מן הנטען בכתב התביעה..." וכי מכל מקום "...תשלומים אלה כבר נזקפו על ידי מי מהמבקשים ובספרי החברה, כנזכר בסעיף 6 לכתב הגנה של המבקשים." עיון בכתב התביעה מעלה כי טענה זו בדבר אופן הזקיפה, שהיא טענה עובדתית מובהקת, לא נטענה ולו ברמז. אין לי אלא להסכים עם טענת המבקשים ולהתעלם מטענה זו.   

תביעת זכויות העזבון  

המבקשים טוענים כי יש לדחות על הסף את כל עילות התביעה שעניינן זכויות תביעה נטענות של עזבון המנוח. זאת, בהתאם לסעיף 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 המונע מיורש אחד לתבוע בהעדר הסכמה של יתר היורשים. לטענת המבקשים, המשיבה איננה היורשת היחידה ולפיכך ומשבנו של המנוח, הוא הנתבע 4 לא נתן הסכמתו להגשת התביעה, מנועה המשיבה מלתבוע את זכויות עזבון המנוח.

עיון בכתב התביעה מעלה, כי זה מתייחס רובו ככולו לכספים השייכים לתובעת ולא לעיזבון, ולפיכך ומשגם בתגובה לבקשה חוזרת המשיבה ומבהירה כי היא תובעת את הכספים המגיעים לה (ולא לעיזבון) דינה של טענה זו להידחות.